<h1>הבתים — שערי איסור הוצאה שער חמשה עשר</h1>
<h2>דף יא.</h2>
לא יצא החייט ומחטו בידו ולא הלבלר בקולמסו ערב שבת סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא. וחייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש סמוך לחשיכה שמא ישכח דבר ויצא בשבת. ומותר לצאת בתפלין ע"ש עם חשיכה, הואיל וחייב אם למשמש בתפליו בכל עת אינו שוכחם. שכח ויצא בהם לר"ה ונזכר שיש לו תפלין בראשו מכסה ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש. לר"ם. יש מי ששאל [על] מה שאמרו לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא אפילו בשבת, איך אסרו לצאת בערב שבת שמא יצא, אפילו בשבת עצמה אם שכח והוציא פטור, שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואחר שפטור בשבת ואתה אוסרו ערב שבת משום גזירה זו יהיה גזירה לגזירה. ומפני זה ביארו, שמא ישכח שהוא שבת וידע במחט. ולפי המבואר בענין תפלין נראה שהחשש בזה הוא מפני שכחת החפץ. ויראה לי שאין זה גזירה לגזירה שאיסור הוצאה בשבת מן התורה אע"פ שאין חיוב בשכחה.
<h2>דף יא:</h2>
לא יצא החייט בשבת במחט התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו. ואם יצא פטור. הזב שיצא בכיס שלו חייב, מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת, ואע"פ שאינו צריך לגוף ההוצאה אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו, שמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה.
<h2>דף נ.</h2>
יוצאין בפקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין. אימתי בזמן שצבען וכרכן, או בזמן שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום. אבל אם לא עשה בהם מעשה ולא יצא בהם קודם השבת אסור לצאת בו. יוצאין בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים. לשון רבינו משה. פקרין ביאר הרב בעל הערוך אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו עם חתיכת בגד, שיתראה כי שערו הוא, ומוציא קווצותיו תחת הסודר. וסגוס ביאר הרב בעל הערוך, קאפא בלעז.
<h2>דף נז.</h2>
טבעת שיש עליה חותם, מתכשיטי האיש היא ואינה מתכשיטי האשה. ושאין עליה חותם מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי האיש. לפיכך אשה שיצאה בטבעת שיש עליה חותם ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם חייבים. ומפני מה הם חייבים, הרי הוציאו שלא כדרך המוציאין שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו ואין דרך האשה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה, מפני שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה וכן האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן ונמצא שהוציאו אותן כדרך להוציאן ולפיכך חייבין. לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם אע"פ שהיא מתכשיטיה, גזרה שמא תוציאנה בר"ה להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד. ואם יצתה בה פטורה. אבל האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט ואין דרכו להראות. ונהגו כל העם שלא יצאו כלל בטבעת. לשון רבינו משה. בענין פסק זה יש מחלוקת בין הגאונים לפי שינוי הנוסחאות הנמצא בספרים. יש מי שמתיר טבעת שיש עליה חותם לאיש, ומביא ראייה לדבריו. ויש שאוסר ומביא ראייה. ולא מצאנו בדבר זה ראייה מבוארת. ויש מי שכתב שראוי לחוש לדברי הראשונים להחמיר. ולפי ההלכה נראה שטבעת שאין עליה חותם אסור מן התורה לאיש. ויש מי שרוצה למצוא היתר לדבר זה לאותם שנושאים אותם מפני סגולת הזהב והאבנים, ויהיה כקמיע שמותר להוציאו לרפואה. ויש מי שמצא צד היתר הואיל ועתה הוא תכשיט לאנשים, וכל שהוא תכשיט מותר. ולא מצאתי בזה טעם מספיק. ולא יהא אלא דבר שנאסר במנין שאע"פ שבטל הדבר שאסרוהו בשבילו, באיסור עומד כמו שביארנו בבית אל. ולא מצאנו שום גאון שמורה היתר לנשים לצאת בטבעות. אבל אחר שאין בטבעתן איסור תורה נהגו לצאת ואין ממחין בידן. ויש מי שאמר שהטבעות ששמות הנשים חקוקין בהן דינן כטבעת שיש עליה חותם ואסור מן התורה. ויש מי שאמר שאין זה חותם, שאין עושין דבר זה אלא לסימן שהיא נשואה, ותכשיט הוא לה. וזה נראה עיקר. וכתב הר"ם אשה שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה מפני שהיא מתכשיטיה ואינה אסורה אלא גזרה שמא תראה לחברותיה. זה הכלל, כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר חייב, וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו והיה רפוי ואפשר שיפול במהרה ויבא להביאו בר"ה, וכן אשה שיצאה בתכשיטין שדרכן לשלוף אותן ולהראותן הרי אלו פטורין. וכל דבר שהוא תכשיטו ואינו נופל ואין דרכה להראותו ה"ז מותר לצאת בו. לפיכך אצעדה שמניחין אותה בזרוע או בשוק, יוצאים בה בשבת, והוא שתהיה דבוקה לבשר ולא תישמט. וכן כל כיוצא בזה. לשון רבינו משה. כמו שכתב הר"ם במחט נקובה ומחט שאינה נקובה כן דעת הרי"ף. ויש מן הגדולים שאמר, שלא נאמר דבר זה במחט אלא בטבעת.
לא תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן או ברצועות הקשורות לה על ראשה, שמא תחלוץ אותם בשעת טבילה ותעבירם בר"ה, לשון רבינו משה. ויש מן הגדולים שכתב שאין חוששין אלא בדברים קטנים, שדרך לשכחם, אבל בדברים גדולים לא חששו. ד"א סרבל יאסר. ודבר של טעם הוא זה. לא תצא אשה בציץ של זהב המקפת מאוזן לאוזן ולא בשרביטין המגיעות לה עד הלחיים בזמן שאינן תפורין בסבכה, אבל כשהן תפורין בסבכה מותר שאין חוששין שתפול כל הסבכה מראשה עד שיתגלה כל שערה בר"ה שאין דרכן של נשים לגלות ראשן מפני שאין דרכן להסיר הציץ כדי שלא תשאר ראשן מגולה. ולא תצא אשה בכבול של צמר שמשימה האשה על ראשה לכסות כל שערה. והר"ם ביאר בכבול של צמר שמקפת אותו סביב לפניה. ולא תצא אשה בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסיעו פסיעה גסה, ולא בעיר של זהב והוא תכשיט אחד עשוי כצורת עיר, ולא (בקטבלא) [בקטלא] והוא תכשיט נתון על צדעיה להסיר השערות היוצאות משם. ולא תצא אשה בנזמי האף, אבל בנזמי האוזן מותר. לא תצא בכוליאר, והוא כעין אצעדה או כעין ציץ המסבב את הראש, ואין רוב נשים יוצאות בו. ולא בכובלת, ביאר הר"ם שהוא כיס קטן תלוי בצוארה ומניחין בו שמן טוב. ויש מי שביאר שמשימין בו מיני בשמים הרבה. והכל ענין אחד. ולא בצלוחית של שמן אפרסמון, ולא בפאה נכרית והיא פאה של שער שמנחת אשה בראשה כדי שתראה בעלת שער. ולא בשן תותבת, והיא שמנחת האשה שן בפיה במקום שן שנפלה. ולא בשן של זהב, שמנחת האשה על שן שחור או אדום שיש בשיניה. אבל שן של כסף מותר, מפני שהוא ניכר. ואיסור כל דברים אלו הוא משום גזירה שמא תחלוץ ותראה לחברותיה.
יוצאה אשה בחוטין שבצוארה, מפני שאינה חונקת עצמה בהם ואינם חוצצים. ואם היו צבועים אסורים, שמא תראה אותם לחבירותיה. לשון רבינו משה. מ"ש הר"ם יוצאה אשה בחוטין שבצוארה הוא ביאור מ"ש בהלכה הבנות יוצאות בחוטי[ן שבאזניהן]. ויש מי שביאר זה, שדרך הבנות הקטנות שנוקבין אזניהן ומשימין בנקב חוטין עד שיגדלו שיתנו בנקביהם נזמים. ויש מי שביאר, חוטין שקובעין בהן שערותיהן. ולבנות קטנות מותר מפני שאינן טובלות ואין חוששין שמא תשלפם בשעת טבילה ותבא להביאם בר"ה. אבל בגדולות שהן בנות טבילה אסור. וביאור הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף נט:</h2>
יוצאה אשה בכליל של זהב בראשה, שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות. ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב בזמן שהן תפורין בשבכה (של ראש) [שעל ראשה] כדי שלא יפלו. וכן כל כיוצא בהם. לשון רבינו משה. כליל הוא תכשיט של ראש כעין עטרה ויש שעושין אותן בחתיכות של זהב ומכניסין בהן חוט להעמידן. וזה נקרא אניסכא. ויש שעושין חתיכות קבועות. ויש מי שביאר שכולו טס של זהב. וכתב הרב בעל המאור, אנסכא אסור. ומדברי הר"ם נראה שמותר וכן דעת הרי"ף. יש מי שכתב הואיל והתירו כליל מפני שאינו תכשיט אלא לאשה חשובה, כן הדין בעיר של זהב מפני שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה. והרי"ף [כתב] התירו כליל ואסרו עיר של זהב. ויראה לי שחילוק יש בדבר, שאין עיר של זהב מיוחדת לחשובה שבנשים כמו הכליל. ועיר של זהב הוא תכשיט גדול.
איזור של עור, אם יש לו שנצים מותר לצאת בו מפני שקושר אותו בשנצים ואין חוששין שמא יפול. ואם לאו אסור מפני שאינו ראוי לקושרו (ולדחקו) [ולהדקו] יפה ויבא להביאו ד"א בר"ה. והרי"ף ביאר, כי כשיש לו שנצים הוא תכשיט ומותר, וכשאין לו שנצים הוא משוי.
<h2>דף ס.</h2>
יוצאין בקמיע מומחה, ואיזהו קמיע מומחה, זה שריפא ג' ב"א, או שעשאו אדם שריפא ג' ב"א בקמיעין אחרים. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש. וכן היוצא בתפלין פטור. לר"ם. קמיע שאמרו, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין, ואחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה. ואפילו אין לו חולי כלל מותר לישא אותו כדי לשמרו מן החולי. וקושר ומתיר אפילו ברשות [הרבים]. ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת ויצא בו לר"ה. מי שיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה, ואם אין ברגלו מכה לא יצא בסנדל יחיד. ולא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא בחלוק גדול. ולא תצא אשה במנעל רפוי ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום. לשון רבינו משה. והרב בעל המאור [כתב], בזמן שיש ברגלו מכה יוצא במנעל יחידי של אותה רגל שיש בה מכה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
כל כלי המלחמה אין יוצאין בהם בשבת. ואם יצא, אם הם כלים שהם דרך מלבוש כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגלים ה"ז פטור. ואם יצא בכלים שאינם דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס ה"ז חייב. לשון רבינו משה. אין יוצאין בסנדל מסומר שסמרו לחזקו. ואפילו בי"ט גזרו שלא יצא בו. ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב כמו שהמלכים עושים, מפני שהוא תכשיט וכל [שהוא] תכשיט מותר. והוא שלא יהא רפוי, שמא יפול בר"ה ויבוא להביאו, לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שכתב שאסור לשאת שני אבנטים או שתי חגורות בשבת, מפני שאין דרך בני אדם לישא אלא אחת. וכן אסור לנעול שני מנעלים זה ע"ג זה וכן כל כיוצא בזה. ויש מי שמתיר דבר זה וכן הסכימו רבים מגדולי הפוסקים.
<h2>דף סא.</h2>
לוקטמין אין יוצאין בהן בשבת. יש מי שביאר לוקטמין הם העושים בצורת בהמה עץ חלול ואדם עומד בתוכו ומניעו לפני רבים לשחוק בו. ויש מי שביאר שהוא כעין צורות שלובש אדם על ראשו כנגד פניו לשחוק בהם ולהבהיל את הקטנים. ויש מי שביאר שהוא כלי שעושין ממקלות ומשים בו הרגלים, והולכים במקלות ההם על הטיט. ויראה לי שכל אלו אסורין. וסנדל של סיידין, והוא סנדל של עץ שעושין אותו הסיידין מפני שהסיד שורף העור, אין יוצאין בו בשבת, לפי שאין דרך לצאת בו ואין לו תורת מנעל.
<h2>דף סד:</h2>
יוצאה אשה בחוטי שער הקשורים לה על ראשה, מפני שהמים באים [בהם], ואינה חולצתן אם אירע לה טבילה עד שנגזור שמא תביאם בר"ה, בין שהיו החוטין שלה בין של חברתה בין של בהמה, לשון רבינו משה. יש מי שביאר חוטי שער שקולעת בהן שערה וקווצותיה. וכתב הר"ם ולא תצא זקינה בשער של ילדה [אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה] וכל שהוא ארוג יוצאה בו על ראשה. לשון רבינו משה. בקצת נוסחאות נמצא, ולא ילדה בחוטי זקינה. וכ"פ קצת מן הגדולים. וטעם הדבר מפני שהוא גנאי לה, ותשלפם ותבא להביאם ד"א בר"ה. וכפי הנוסחא שכתבנו פסקו קצת מן הגדולים. וכן נראה.
יוצאה אשה במוך שבאזנה, והוא שיהיה קשור באזנה. ובמוך שבסנדלה, והוא שיהיה קשור בסנדלה. ובמוך שהתקינה לנדתה אע"פ שאינו קשור. [ואפילו] עשתה לו בית יד, שאם נפל אינה מביאה אותו מפני מאיסותו. ויוצאה בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה מפני ריח הפה. ולא תתן לכתחלה בשבת. יוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן, וברעלות שבצואריהן או שבכסותן, וברדיד הפרוף ופורפת בתחלה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה. ולא תערים ותפרוף על האגוז כדי להוציאו לבנה הקטן. וכן לא תפרוף על המטבע לכתחלה מפני שאסור לטלטלו. ואם פרפה יוצאה בו. לר"ם. וקסמים שבאוזניהם שמשימין קסמים בנקבים שנוקבין באוזן להשים בה הנזמים. מ"ש הר"ם ברעלות שבצוארן ושבכסותן, הוא ביאור מ"ש בהלכה (ויוצאות שברעלות) [ערביות יוצאות רעולות]. ויש מי שביאר, רעולות בעיטוף ראשיהן ופניהם חוץ מן העינים, כדרך שעושות הנשים בארץ הערב. ויש מן הגדולים שפסק, שמותר להערים ולפרוף על האגוז ולהוציא לבנה קטן ואפילו בשנים ושלשה אגוזים. ולדברי הר"ם שומעין שהוא מחמיר. וכן ראוי להורות בכל ספק שבאיסורי שבת אפילו בשל סופרים. ומלשון הר"ם נראה שאפילו פרפה בשבת על המטבע יוצאה בו. ויש מי שביאר שלא התירו דבר זה אלא כשפרפה מע"ש ודברי הר"ם נראין לנו עיקר. יוצא אדם בקיסם שבאזנו ושבסנדלו לר"ה ואם נפל לא יחזיר. ובמוך ובספוג שע"ג המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהם חוט או משיחה, שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואין מועילין למכה. ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה, ובאגד שע"ג מכה וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטיה שע"ג המכה, ובסלע שע"ג הצינית, ובביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה, והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל, לשון ר"מ.
כל שאסרו חכמים לצאת [בו] לר"ה אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת חוץ מכבול ופיאה של שער שמותר לצאת בהם לחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה. והיוצאת בצלוחית של פליטון שאין בה בושם כלל חייבת, לשון רבינו משה. כתב הרמב"ן. שכל שאסרו חכמים בר"ה אסור אפילו בחצר מעורבת ואפילו תוך הבית, גזירה שמא יצא בהם בר"ה. וכן דעת הרב רבי שלמה. והביאו ראייה לדבריהם. ואעפ"כ אינו אסור אלא דרך מלבוש, אבל בטילטול מותר.
<h2>דף סה:</h2>
אין הקטע יוצא בקב שלו, לר"ם. יש מי שכתב שהקטע יוצע בקב שלו המחופה עור, הואיל ומחופה הוא דינו כמנעל. וסמוכות של קטע, והם כעין מנעלים שעושים לקטע בשתי רגליו, והוא מהלך על שוקיו, יוצאין בהן בשבת, מפני שהסמוכות לקטע כמנעל לכל אדם. וכסא [וסמוכות] אין יוצאין בו בשבת, והוא שעושין למי שגידי שוקיו כווצין ואינו יכול לילך כי אם על העגבות וגורר עצמו, ועושין לו כמין כסא שיושב בו, ובידיו כמין ספסלים קטנים שדוחף עצמו בהם. ומלבד אלו יש לו סמוכות לרגליו שהם חוץ לכסא. ואותן סמוכות הוא שאין יוצאין בהם בשבת, כי אחר שרגליו תלויין ועומדין, לפעמים נשלפין, ויבא להביאן ברשות הרבים. ועוד שהרי אפשר לו ללכת ולגרור עצמו בזולת אלו. וכתבו קצת מן הגאונים, שלא נאמר אין יוצאין אלא לסמוכות, אבל הכסא יוצאין בו, וכן בספסלים שאינו יכול ללכת אא"כ יהיו הספסלים בידו ואין נשמטים ממנו. ועל דבר זה סמכו חכמי צרפת והתירו לחגר או למי שנכווצו גידי שוקיו לצאת בשבת במקל שנסמכין עליהם ואינו יכול ללכת בזולת המקל, והמקל הוא לו כספסלים. ואפילו לא נקשר אין חוששין שמא ישמט. אבל לזקינים שנשענין על המקלות מחמת זקנה אסור. ויראה לי שדעתם בזה שאינו דומה לקב הקטע, מפני שהקטע יכול להשען מבלתי הקב. וכן התירו לבני אדם הנחבשים לצאת בזיקים ובכבלים, כי אחרי שנעשה לשמירה אינו מצוי ואין חוששין שמא ישלף מהם (הנזכרים) [שנזהרים] הם בכך. ואע"פ שלא מצאנו בענינים אלו ראייה מבוארת, הואיל ויצא היתר בדבר זה מפי רבני צרפת, שדיקדקו הרבה בעניני התלמוד, [בדבר שיש] בו ספק ראוי לסמוך על דבריהם.
<h2>דף סו:</h2>
יוצאין בזגין הארוגין בבגדים, ויוצא העבד בחותם של טיט בצוארו, אבל לא בחותם של מתכת שמא יפול ויביאנו. לשון רבנו משה. לפי ההלכה נראה שאינו יוצא בחותם שבכסותו אפילו בשל טיט. ויש מי שביאר טעם הדבר שאם יפול יהיה מתיירא מרבו שלא יחשוב שהוא עקרו, וילך בכסותו מקופלת על כתיפיו כדי שלא ירגיש רבו בדבר. והר"ם לא הביא זה, ולא נתברר לי דעתו בזה.
יוצאה אשה באבן תקומה ובמשקל אבן תקומה שנתכוין ושקלו לרפואה, ולא אשה עוברה בלבד אלא אפילו שאר הנשים שמא תתעבר ותפיל. לר"ם ויש מי שפסק, שאין יוצאין במשקל תקומה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף קלט:</h2>
מותר להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מליל אע"פ שהן חוטין ארוכין ואע"פ שאינו נוי הטלית, מפני שהן בטילין אצל הטלית ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו. לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכה חייב, מפני שאותן החוטין חשובים אצלו ודעתו עליהם עד שישלים חסרונם ויעשו ציצית. אבל בטלית המצוייצת כהלכתה מותר בה בין ביום בין בלילה, שאין הציצית הגמורה משוי אלא הרי הוא מנוי הטלית ומתכשיטיו כמו האימרא וכיוצא בה. ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משוי היה חייב היוצא אפילו ביום השבת, שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת. לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שכתב, כי מה שאמרו היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב, לא אמרו אלא בטלית שיש בה תכלת, והחשיבות שבה הוא מפני התכלת. ויש מי שאמר שכן הדין בכל ציצית. וזה נראה עיקר וכן נראה דעת הר"ם.
<h2>דף קמו:</h2>
הכרים וכסתות, אם היו רכים ודקים כמו הבגדים, מותר להוציאן מונחים על ראשו בשבת דרך מלבוש. ואם היו קשין הרי הן כמשוי ואסורין. לשון רבינו משה. ויש מי שביאר שהוא מין לבדין שמקפלין אותן ויושבין עליהם. ויש מהם קשין ורכין ומותר לצאת ברכים בדרך עיטוף. ובקשין אסור.
<h2>דף קמז.</h2>
היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו חייב. אבל יוצא בסודר שעל כתיפו אע"פ שאין נימא קשורה לו על אצבעו. וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו. היתה טלית קצרה שאינה חופה קושר שני ראשיה למטה מכתפיה, ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בו. הר"ר שלמה ביאר טלית מקופלת, שאחר שנתנה על ראשו להתעטף מגביה כנפיה על כתיפיו, וחייב משום משוי, שאין זה דרך מלבוש. ויש מי שמוכיח [מכאן] שעיטוף החתנים שלנו אסור. וזה אינו נראה, שהרי אמרו שמוכרי כסות דרכן בכך. ועיקר הביאור הוא, טלית מקופלת כדרך מוכרי כסות שמקפלין הבגדים על כתפיהן. ובא להשמיענו שאפילו לשאר בני אדם שאין דרכן בכך אסור וחייבין עליו ואין אומרים שלא הוציא כדרך המוציאין. ויש מי שביאר, שהאיסור שבו הוא כשמקפל כנף ימין לכתף ימין וכנף שמאל לכתף שמאל. אבל מותר לקפל כנף ימין לשמאל ושל שמאל לימין. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר וכן דעת הר"ם. ומ"ש הר"ם אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו הוא [ביאור] על מה שנאמר בהלכה, הרטנין יוצאין בסודר שעל כתפיהן, ולא הרטנין בלבד אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרטנין בכך. ומ"ש הר"ם היתה טלית קצרה, הוא [ביאור] על מה שנאמר בהלכה סכניתא צריך לקשר שני ראשיה. ויש מי שביאר סבניתא, טלית שיש בה בית ראש, שהראש מתעטף בו, ושאר הבגד משתלשל על הגוף, אם היה מתכסה בו בשבת צריך שיקשור שני ראשיו בצוארו תחת זקנו שלא ישמט. שאינו כעין סרבל שיתעכב על כתפיהם. ואם לא יקשרנו ישמט ויבא להביאו. וחנוני היוצא במעות הצרורים לו בסדינו חייב, ולא חנוני בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרך חנוני בכך. מכאן הוכיחו קצת מן הגדולים שאסור לשאת דינרי זהב וכיוצא בזה בבגדיו אע"פ שהוא תפור, מפני שהיא [דרך] הוצאה ואינה דרך מלבוש. ואינם בטילים אצל הבגד, שאין חילוק בין צרורין לתפורין ודבר של טעם הוא זה.
המתעטף בטליתו וקפלה מכאן ומכאן בידו או על כתיפו, אם נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור, ואם קבץ אותן להתנאות בהן כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר. לשון רבינו משה. מ"ש הר"ם הוא ביאור מה שאמרו אסור לעשות מרזב, כי כשמקפל מכאן ומכאן נראה כמי שעושה מרזב. וכן ביאר הרי"ף והרב ר' שלמה ביאר מרזב, שמסלקין הבגדים [מן הארץ] ומגביהים אותם כשהם ארוכים, וכופלן כלפי מעלה, ומחזיק אותן בחוטין היוצאין, ונעשית (קלפת) [כפילת] השוליים כמין כיס וכמין מרזב, ואסור משום תיקון כלי כשמתכוין לקבץ. אבל להתנאות לפי שעה מותר אע"פ שמותח החוטין, הואיל ואינו עושה אלא להתנאות. ויש מי שדיקדק מדברי הר"ר שלמה שמותר למתוח החוטין שבבתי זרוע או שבצדדין כדי להתנאות. וקצת מן הגדולים דחו זה הביאור, וביארו מרזב, שמקפל טליתו על כתיפו קיפולים קטנים כעין מרזב. ובדרך זה מותר כשעושה אותו להתנאות. וזה הביאור קרוב לביאור הרי"ף והר"ם.
